אז מה זה אומר שציירתי נחש? למה לא מנתחים ציור אינטואיטיבי

מתוך ציור שנראה מקושקש בהתחלה, מתגבשת צורה מאורכת ומפותלת בגוונים של אדום וצהוב.

- "אוי ואבוי!" היא צוחקת פתאום, "נראה לי שאני מציירת נחש, מה פרויד היה אומר!”

- "איזה מזל שהוא לא פה..." אני עונה בחיוך, “עזבי את המחשבות כרגע, פשוט תמשיכי לצייר אותו, זה כבר יתבהר מעצמו".

היא נשארת בהתרגשות הזו, בוחרת כל צבע בתשומת לב, מוסיפה עוד פרטים, שוקעת כולה במסע של גילוי ובריאת הנחש הפרטי שלה. הוא מתגלה כיצור מרהיב.

גם בסוף השיעור הנחש נשאר בלתי מפוענח.

אנחנו חולקות חיוך של סיפוק מיסתורי, פרויד לא יבין זאת.

"לפעמים סיגר הוא רק סיגר" זיגמונד פרויד

אז למה בעצם שלא ננתח מה שיוצא בציור אינטואיטיבי? מה רע בקצת פרשנות? ואם לא תוך כדי עבודה אז לפחות בסוף? זה בטח יהיה נורא מענין!

קודם כל, חשוב לנו מאוד ליצור בקבוצה אוירה שמאפשרת גם לדברים העדינים והרגישים ביותר לצאת אל הדף בלי חשש משיפוטיות. כמובן שביקורת שלילית תחסום אותנו בקלות, אבל גם ניתוח "מחמיא" הוא שיפוטי במובן מסוים. הוא עלול לגרום לנו להיתקע על נושא או סגנון מסוים כדי לקבל פידבק חיובי ונאבד את הספונטניות שביצירה. אפילו אם מתייחסים לציור של מישהו אחר, עצם קיומה של עין ביקורתית משפיע על כל המשתתפים.

בנוסף, ציור אינטואיטיבי הוא לא מסגרת טיפולית. גם אם למנחה יש הכשרה כמטפל, ציור אינטואיטיבי עובד ממקום אחר. אנחנו מנסים ליצור קשר עם חלקים חבויים בתוכנו, כאלה שעוד אין איתם שיחה ברורה. לאפשר לחומר פחות מעובד לחלחל החוצה ולעזור לו לפלס ערוץ תקשורת בקצב שלו. כל פרשנות מילולית בשלב הזה תבהיל את יצורי הפרא האלה חזרה למאורה שלהם ותהרוס את התהליך.

אבל יש משהו עמוק יותר מזה. אנחנו לא רק נמנעים מפרשנות, אלא גם יוצרים מגע אמיתי עם הכוח הטרנספורמטיבי העמוק של הדימוי (image). ניתוח שכלתני מנטרל את הכוח הזה ומנתק אותנו מהחוויה המלאה. המילים מחזירות אותנו לשטח הבטוח והצפוי של חשיבה רגילה, ואת זה הרי כבר יש לנו מחוץ לסדנא בלי סוף... אז מה סוד הקסם של הדימוי?

"זו אינה מקטרת" רנה מאגריט

נגיד שהתחלתי לצייר נחשים. ונגיד שפרויד היה אומר שזה סימן למיניות מודחקת. ונגיד שהוא אפילו היה צודק! אם נדבר על זה נברח לחלק החושב והרציונלי של הראש, וסביר מאוד שאני גם אאבד חשק לצייר נחשים, ואולי כל דבר אחר. הערוץ נסגר. הנחש התייבש בכלא של רעיונות מופשטים.

במקום זה נתמסר לדימוי, נצייר את הנחש, נרשה לעצמנו להרגיש את מה שהוא מעורר בגוף, בבטן, בלב. האם זו פתיינות? חושניות? מגע עם האדמה? משהו אחר לגמרי? ניצור בסבלנות ובנוכחות את הפרטים שמרכיבים אותו, נקבל את כל המידע שהוא רוצה להעביר לנו. האם זה נחש שחור? צהוב? צבעוני? האם הוא מעוטר בנקודות? בדוגמא כלשהי? באיזה צבע? איפה הוא נמצא? כמה הוא גדול? מה הוא עושה? יש מיליון נחשים שונים למיליון מציירים שונים, וכל אחד אחד מהם מעביר מסר אישי, חד פעמי, ייחודי.

פירוש ותמלול מבודדים אותנו ממגע אמיתי עם מה שמביא איתו הדימוי (image). סוד הקסם הוא להרשות לדימוי לעשות את הפעולה הטרנספורמטיבית שלו. לאפשר לאנרגיה שלו לעבור דרכנו, לארגן את עצמנו סביב ציר חדש. לבחור באמת מה לקחת מהדימוי ומה להשאיר בצד. מה שנשאר כבר לא מאיים לנשוך אותנו, לא יזחל ויכיש אותנו בהפתעה. זה עוד חלק בתוכנו, חבר חדש ששוחחנו איתו. הדיאלוג איתו נשאר שקוף ופתוח.

"בתוך כל אחד מאתנו קיימת ישות אחרת שאין אנו מודעים אליה.

היא מדברת אלינו באמצעות חלומותינו וגורמת לנו להבין כי היא שונה לחלוטין

מן המושג שיש לנו אודות עצמנו” קרל יונג

דימויים הם דרך של הלא-מודע לדבר איתנו, להציע לנו פרספקטיבה אלטרנטיבית, ליצור שינוי.

לדימוי יש פוטנציאל פעולה עצום, הרבה מעבר להבנה קוגניטיבית שלו.

דימויים מאבדים אנרגיה כשהם מוכנסים לתבניות מוכנות ומוכרות. תשומת לב פעילה ומסורה לכל פרטי הדימוי ולחוויה החושית-רגשית שהדימוי מעלה, רותמת את האנרגיה הזו להתפתחות אישית.

"האגו החרד" תופס דימויים לא מוכרים כאיום, ויגיב בהתאם (כעס, זלזול, עודף הסברים...). אגו בריא ניחן בסקרנות כנה להכיר את הלא-נודע, ללמוד, ולהשתמש בדמיון ככלי אפקטיבי. בעזרת הדימיון בני אדם מסוגלים להתנסות במצבים ורעיונות שאינם קיימים במציאות ולכן לא באמת מאיימים עליהם. יכולת מרשימה לכל הדיעות!

"האמיני בחלומות, כי בהם מסתתרת דלתו של הנצח“ ח'ליל ג'ובראן

תקשורת טובה בין האגו ללא-מודע היא לא מלחמה, אלא דיאלוג פתוח שמאפשר טרנספורמציה הדדית. תרגול ציור אינטואיטיבי מאפשר לאגו להרפות את המגננה הרגילה של האגו ולהקשיב באמת לקולות המשמעותיים שעולים מתוכנו. בהלך רוח כזה הציור שלי הוא לא "אני”, לא משנה מה מופיע בו. אני רק מציירת אותו. ותוך כדי עבודה פעילה אני מתחילה להכיר את הציור שלי. מתוך ההיכרות נוצרת מין קירבה חדשה בין חלקים שונים בתוכי. אין שיפוטיות וסיווג, מבחוץ או מבפנים. יש הרבה מקום להתרחבות ולצמיחה.

לאט ובעדינות משהו צומח בקצב שלו ומתאפשרת זרימה חדשה. נוצר מגע עם מקומות שהיו חסומים, והקירות בסטודיו מתמלאים בשפע נפלא של ציורים.

בלי טיפת פרשנות.