מה שווה ציור בלי תכנון? תיעוד אישי של תהליך עבודה אינטואיטיבי

האם באמת אפשר לצייר בלי לתכנן? ואם כן, האם יכול לצאת מזה ציור שהוא לא סתם קשקוש, משהו שיש בו משמעות? איך אפשר בעצם ליצור משהו לפני שיודעים מה זה? ומתי מגיע הזמן לעצור?

כן, בהחלט אפשר, כדאי, ומומלץ. הפוסט הזה ינסה לתת הצצה פנימה למה שקורה לי בראש בזמן שזה קורה. נעבור צעד צעד דרך כמה שלבים בציור אינטואיטיבי, ונענה על חלק מהשאלות שעולות בכל שלב. נחשוף יחד חלקים מהתהליך העדין הזה של דיאלוג הדוק וישיר עם תחושות עמוקות, בלי תיווך ומיסוך של מחשבות.

1. קנווס לבן וריק (דום דום דווום!)

את הציור הזה התחלתי בכלל על ציור משומש. ציור אינטואיטיבי הוא יצירה לשם התהליך, ולא צריך להיקשר יותר מידי לתוצאה. לפעמים הקנווס חוזר מייד לערימת הטיוטות, לפעמים יש לי עוד דיבור איתו, והוא נשמר... עד שאין לו יותר מה להגיד ואפשר לעבוד איתו שוב. הפעם רציתי להתחיל מבסיס שקט, וצבעתי עליו גם שכבה דקה של אקריליק לבן לפני הכל.

למציירים חדשים הריקנות של הבד עלולה לגרום סוג של שיתוק יצירתי ברגע הראשון. הרבה קולות ביקורתיים יכולים לעלות בשלב הזה, ולגרום לנו להרגיש כמו כישלון עוד לפני שנגענו בצבע. הם יגידו שאין לנו שום רעיון, שאנחנו חסרי כל כשרון, או סתם שצריך לעשות משהו אחר עכשיו במקום לשחק בשטויות. הם כמובן טועים (כן, תמיד), והדרך הכי קצרה להשתיק אותם היא פשוט להתחיל.

לא צריך שום קונספט מפואר, חזון או השראה. גם אם יש לנו איזו תמונה בראש של מה שנרצה לצייר, עדיף לא לאחוז בה חזק מידי. ממילא הכל ישתנה ויתפתח תוך כדי עבודה. אנחנו מתחילים בצעד אחד קטן. בצבע הראשון שקורץ לנו, במכחול הראשון שקופץ לנו ליד, בצורה הראשונה שצצה לנו בראש. מין הלך רוח שמצפה להפתעות, בלי לחשוב על התוצאה, רק על הצעד הראשון.

2. "מה בא לי" – צעדים קטנים

הציור מתפתח בצעדים קטנים, בהתמסרות והקשבה לתשוקות הקטנות שעולות בנו.

בא לי לטבול מברשת רחבה בכחול ולמרוח אותה על החלק התחתון של הציור. אחר כך קיבלתי תחושת מחנק מהכחול, כמו טביעה במיים, ובא לי לצייר לב גדול בורוד פוקסיה. כל כך גדול שלא כולו נכנס לדף. אידיוטי, לא? אני כבר מתורגלת, אז המחשבה שלצייר לב ורוד זה טיפשי וילדותי צצה מעצמה והתפוצצה מיד כמו בועת סבון, לא ממש התיחסתי אליה (מי הפריח את הבועה הזאת של ביקורת עצמית? עוד נדבר על זה, בפוסט אחר).

ליד הורוד רציתי גם צהוב. התחלתי למלא את התחתית של הלב בצהוב כמו בשעון חול, ואחריו בשכבות של עוד צבעים. בערך באמצע הדרך עצרתי. הצבעים הרגישו לי רגועים ודלילים מידי. הרגשתי תשוקה לאדום סמיך, ומילאתי בו את החלק העליון של הלב. תוך כדי מילוי היה לי חשוב להשאיר סדק גדול. נשארו לי צללים של עיגולים מהציור הקודם והחלטתי לקחת אותם איתי לציור הזה.

3. האם הציור גמור? הקשבה לציור

ממשיכים לצייר על כל שטח הבד, עד שנדמה לנו שאין יותר לאן להתקדם.

עוד קצת רקע בהיר ומילאתי את הקנווס. אני לוקחת צעד אחורה – האם אני מרגישה שהציור גמור? לא. הוא חלק לי מידי, אחיד לי מידי, משעמם לי איתו. זה לא זה. בציור גמור יש תחושה ברורה של הלימה בין מה שנמצא בציור לבין התחושה בגוף, מין שיווי משקל כזה.

לאן ממשיכים מפה? אני שואלת את הציור מה הוא עוד רוצה ושואלת את עצמי מה חסר לי בתוכו. הרגשתי חוסר שקט, והצורה של הסדקים משכה אותי. רציתי עוד ועוד סדקים, רציתי לסדוק את משטחי הצבע שמולי, לפורר את הציור, להפריד בין חלקים, כמו שורשים שמפלסים דרך באדמה. לקחתי שחור וחום והתמסרתי לקוים הכהים. קצת מהלבן שבחוץ חילחל פנימה.

4. האם הציור גמור? הקשבה לגוף

לפעמים הקפיצה הבאה קדימה נמצאת במקום אחר, מחוץ לציור.

טוב, די עם הקוים האלה. מיציתי. יש לי מספיק שורשים. האם הציור גמור? עדיין לא. אין לי שקט, משהו עוד זז, מבקש מקום. אני מתבוננת בציור ושואלת מה הוא רוצה עכשיו, מה חסר? אין תשובה. קיר. בלקאאוט. אז אני מפנה את הקשב פנימה לגוף. התחושה שעלתה היא מחנק. משהו דחוס בחזה ובלב. משהו שמבקש להכניס אויר, הרבה אויר. ואור. אז הכנסתי אויר לציור, לקחתי לבן ופילסתי לו תעלה רחבה לתוך הלב. בהתחלה לאורך הסדק הגדול, ואחרי זה בעוד מקומות, איפה שהלב ביקש. ליטפתי באצבעות כל מקום כואב. נשמתי. הרחבתי. טיפלתי ברכות.

סיום, התחלה ודיאלוג

פתאום יש לציור שלנו נוכחות משלו, קצת נפרדת מאיתנו. לאן הגענו?

יש פה יותר לבן ממה שחשבתי שייכנס, זה בסדר מצידי. אני עוד משחקת עם כמה קוים עדינים אבל כבר יש תחושה של באלאנס בציור, זה רק קישוטים אחרונים לפני פרידה. לוקחת צעד אחורה, האם הציור גמור? כן. הקנווס לא מבקש תוספות. הגוף רגוע. כל המחנק נעלם. נשארה סקרנות גדולה להתבונן במה שיצא, לפגוש אותו מחוצה לי בפעם הראשונה.

הציור מזכיר לי דברים, מקבל משמעות אחת ואז אחרת. הוא מדבר איתי, מגלה לי דברים שלא שמתי לב אליהם תוך כדי עבודה.

ואני חופשיה לבקר בו או לעזוב, מתי שרק ארצה.

מה מהתהליך הזה מוכר לכם, מציור או חוויה אחרת?

איזה חלק הייתם רוצים לקחת הביתה?

תגובות ושיתופים יתקבלו באהבה.